געגועי ל'קלראשו 

כשהייתי ילד, בדירת ילדותי בראשון לציון, אני זוכר את יום שבת בבוקר. כשאבא היה חוזר משחרית בבית הכנסת הוא היה פותח את הרדיו, מכוון לרשת ב' ומגביר בפול ווליום. שעה של מערכונים מצחיקים, שהיו מפילים אותו מצחוק ואצלי נצרבו חזק במוח. במיוחד אלו של שלישיית הגשש החיוור. ידוע הדבר שהזכרון שלנו הוא מופלא, אנחנו יכולים לשכוח פרטים חשובים מלפני שבוע, אבל זוכרים משפטים ומספרי טלפון של חברים מכיתה ד'.
משפטי המחץ של הגשש נצרבו במוחי וליוו אותי מילדות. הם המציאו את העברית מחדש. לא פחות מזה. כקופירייטר אני אוהב כבר שנים לעשות שימוש ב"משפטי הגשש" כדי להמחיש, לתאר ולהעביר את המסרים הפרסומיים הבנאליים ביותר באופן מצחיק, מרגש ומעורר מחשבה.

"לא לחצרץ, ולא לחרצץ, לחצצרץ!!!" מרעים בקולו כבוד השופט במערכון הכדורגל הגדול.
"מה שבע? מה כמה?" מספר קלראשו לסמי וסחבק בפעם המי יודע כמה את הבדיחה על ההוא שנכנס למסעדה רומנית ואוכל צ'ורבה.
"על זיזי טריפו שמעת? מי בנה אותה? אתה! ניחשת נכון!". סרג'יו קונסטנצה המילואימניק הנפקד ב"גבעת חלפון" הוגה קומבינה טיפוסית חדשה.
וההונגרי שמחפש חוברת עם תמונות של בחורות ערומות,
ונשרק'ה, הילד כדורסלן, שיהיה יום אחד מ.י.ק.י ברקוביץ',
והמאזין שמבקש לדעת איך קוראים לצ'ופצ'יק של הקומקום,
ואבא של שיחרורה, סליחה, של עצמאותה ב"חתונת הדמים",
ועוד מאות דמויות ועוד אלפי משפטים.

פולי הפך למותג בחייו. יותר מכל קומיקאי אחר. אבל כולם מסכימים שפולי היה קודם כל שחקן. לא סטנדאפיסט מוכשר כמו סיינפלד , קטורזה או עדי אשכנזי אלא שחקן גדול. לאחרונה זכינו לראות זאת ב"הכל דבש" הנפלאה. קינאתי באלון, אחי הקטן (אך המאוד גבוה), ששיחק לידו בפרק הראשון והאחרון, בדמותו כאלירן הפרזיט הדון ז'ואן שמנענע את יעל פוליאקוב. אלון זכה לשחק ולגעת באגדה חיה, באיש שהשפיע הכי הרבה על הומור של דורות של ישראלים.

הדור שלא ידע את פולי מפסיד בגדול. כי רק מי שגדל עליו יכול לראות בבירור את הבידול הגדול שיצרו לעצמם הגשש החיוור בתרבות הישראלית. המיצוב שלהם כקומיקאים-שחקנים-זמרים היה מצויין. הברקה שיווקית של המפיק, אברהם "דשא" פשנל. החיבור לכותבים כמו יוסי בנאי, ניסים אלוני ואסי דיין בשילוב יכולת המשחק של השלישייה הציבו אותם בודדים בטבלת ההרכבים "הזכורים והאהודים" במשך יותר משלושים שנה.

כואב הלב. הילדים הקטנים של היום לא יכירו את פולי. הם גדלים לתוך מציאות של הומור דלוח ורדוד, של בדיחות נמוכות ווולגאריות, שמתחברות יפה מאוד לאלימות ולסקסיסטיות שמתפרצות יומיום מהטלויזיה והאינטרנט.
פולי כבר לא כאן כדי לשנות את זה, אבל הקול שלו ימשיך להדהד בראש. וביום העצמאות הבא נשב כולנו מול "גבעת חלפון" ובפעם המאה נצחק עם סרג'יו, אבל בפעם הראשונה גם נבכה על פולי.